בתיכון 'מעלה' אין חובת נוכחות של מאה אחוז ורבים מהתלמידים בכלל עובדים בשעות הבוקר. אבל כאשר גולת הכותרת היא החיבור עם המורים והדלת של חדר המנהל אף פעם לא נסגרת אז אין בעיות משמעת והחיוך עולה על הפנים, כמו גם הסיכוי לבגרות מלאה: "חשוב לנו שהתלמיד יצליח, לא המערכת"
בפינת חמד בקצה שכונת רמות אשכול בירושלים, נמצא לו תיכון 'מעלה'. העמידה בשער עם מבט פנימה כבר מבהירה כי המקום אליו הגעת הוא לא עוד בית ספר. ברגע שנכנסים בשעת צהרים מאוחרת לתוככי המתחם כבר מבינים שכאן זה אחרת, לא עוד בית ספר עם פנימייה ומגרש כדורסל.
המנהל אריאל צלקו מקבל אותי במשרדו. הדלת נשארת פתוחה. במהלך השיחה במשרדו נכנסים תלמידים ותלמידות. לא בגלל אנרכיה או חוסר שליטה אלא בגלל שהנכס הגדול ביותר של המקום, כפי שיגידו התלמידים והתלמידות איתם אשוחח, הוא הקשר עם אנשי הצוות המסורים האהובים והאוהבים.
"תהליך הקבלה הוא קריטי", מספר המנהל צלקו, לו יש סיפור מעניין משלו על הדרך שהובילה אותו למשרד הצנוע. "קודם כל אנחנו מנסים להבין את הסיפור של הנער או הנערה. רק כשיש דרמה אמיתית שמתרחשת מול בית הספר הקודם וצורך אמיתי במסלול אחר בחיים – אנחנו נקבל אותם".
הסיבות שמביאות את הנערים והנערות אל בית ספר 'מעלה' מגוונות. חלקם בגלל עניינים רגשיים, חלקים בגלל שאלות מורכבות של זהות והשתלבות חברתית, או מכיוון שההתפתחות הלימודית לא התאפשרה. בהתאם לכך מבט חטוף בכיתות מבהיר כי הפרצופים הניבטים מהם מורכבים מכלל האפשרויות. מהמראה הדוסי של פאות וכיפה גדולה ועד הבחור עם השיער הקצוץ והשרשרת. מהבחורה עם המכנסיים והעגיל באף ועד זו עם החצאית ארוכה.
"אנחנו כן מחייבים להיות עם כיפה או כובע, אבל לא נכנסים בהגדרה לעיסוק של משמעת בנושאים דתיים, למרות שכל הצוות דתי. מנגד, מטבע הדברים הדיונים קורים מעצמם ואנחנו נותנים את המענה בשמחה. לא בורחים מזה".
בית הספר מורכב משלושה מסלולים, לימודי בוקר לבנים ולימודי ערב המיועדים לבנים ולבנות, הלומדים בהפרדה מלאה במתחם בית הספר. כל מסלול מהשלושה מחולק לארבע, שתי כיתות י"א ושתי כיתות י"ב. סה"כ 150 תלמידים. הדבר היחיד שהוא חובה אלו החוויות החברתיות. מבחינת נוכחות זה כמו באוניברסיטה: התלמידים מחוייבים באחוז מסוים של חובת נוכחות בשיעורים.
"החברה פה מתפקדים באנרגיות גבוהות, לא מדובר בנערים מפורקים וחסרי כוחות. אלה חבר'ה שרוצים להיות פה, זה לא שלא צריך לפעמים להציק להם ולוודא שהם מגיעים אבל האמירה היא 'אתה רוצה בגרות אז תדאג להגיע'. אנחנו פונקציונליים. דרך הרצון לבגרות אנחנו מגיעים לעיסוק בתלמיד עצמו ובצרכים שלו".
"מי שמחפש סוסים ומוזיקה זה לא פה. אני אולי אחבר אותם לאנשים המתאימים אבל אנחנו ממוקדים לבגרות. מעטפת לימודית מהמנהל ועד אחרון המורים. מבחינה סטטיסטית הבוגרים שלנו הם כמו בוגרי מוסדות דתיים לאומיים רגילים, ממשיכים לישיבות הסדר, מכינות קדם צבאיות שירות צבאי ושירות לאומי".
אנחנו יוצאים לסיור קצר במתחם האינטימי והחם. דלת אחת לא נעולה מפרידה בין מתחם הבנים לזה של הבנות. משרדו של צלקו נמצא בצד של הבנים, ובנות המעוניינות בכך יכולות לחצות את הדלת ולהתיישב לשיחה. מעבר לכך המעבר בדלת הוא קו אדום.
"יש כאן אפס בעיות משמעת ואלימות", מספר אריאל ג'ינו, האחראי על מסלול לימודי ערב בנים, "המקום מיועד לתלמידים עם אחריות. יש כבוד בין התלמידים והצוות. אף אחד לא נמצא פה בכפייה. אין לחץ לימודי, רק לחץ של הספק ועשייה, מיצוי הזמן. אנחנו מנהלים דיוני עומק ואני גאה מאוד בתלמידים ובחיבור אליהם. זה המוצר המרכזי, גולת הכותרת – החיבור בין הצוות לתלמידים. לא היה יום אחד מאז שהתחלתי לעבוד פה שבאתי בבאסה ללימודים".
אחד הדברים המאפיינים את מסלולי לימודי הערב של 'מעלה' הוא העובדה שהצעירים והצעירות מגיעים לאחר יום עבודה לשבת וללמוד. מבחינתו ממש לא מדובר בבעיה – בדיוק להפך. "העבודה בבקרים מחוללת בהם פלאים. רמת התפקוד היא מעל לממוצע. תחשוב על זה שתלמיד שמסיים יום עם עבודה בבוקר ולימודים בערב חש סיפוק אדיר. יש כאן קפיצה עצומה בהתבגרות. התלמידים עובדים בכל מיני עבודות, מחשבים, נגרות, מוסך, זה מאפשר להם גם לרכוש פיתוח מקצועי וכלים נוספים".
בסיום הסיור הקצר מתיישבות בחדר המנהל שלוש בנות, מעיין, חן ועטרה, כל אחת מהן יש בה כדי לספר סיפור ארוך משלה, אבל נוכחותן של שלושתן כאן בבית ספר 'מעלה' מספרת סיפור גדול יותר.
"הגעתי בגלל הקורונה", פותחת מעיין ומספרת, "היו סגרים ולא הייתה שגרה ורצף, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד והיום נגרר. הרגשתי שאין התקדמות בשום דבר שהוא מעבר ללימודים, בדברים שאני אוהבת. הייתי צריכה למצוא את המסלול שלי. התחלתי לעבוד ולעשות מוזיקה", היא אומרת, "כמו שאני בחוץ ככה אני פה. הכל גלוי. גם בלימודים יותר קל לי. מתחשבים ודואגים לי למערכת שמתאימה וטובה לי. התהליך הכי גדול בחיים קרה לי פה".
חן לא התקבלה לאולפנה שרצתה בכיתה י' מסיבות לימודיות. "מאז כיתה ג' קיבלתי 70 לכל היותר. כאן קיבלתי הקשבה, ריכוז והרבה כלים, מורה שהייתה קרובה אלי ולימדה אותי להתמודד עם דברים גם מעבר לנושא הלימודי. דווקא פה הרגשתי יותר מסגרת כי האחריות היא עלי. זה גם הרבה יותר הגיוני להיות על כיסא ארבע שעות במקום שמונה. מאז שהגעתי לפה אני לא צריכה להסתיר את המכנסיים ויש פה מיליון דעות. אני לא צריכה להסתיר אבל יש גבולות. זה לא יותר מדי פרוץ".
עטרת מספרת כי מהאולפנה הקודמת שלה היא בעיקר רצתה לברוח. "מי שבראש של האולפנה – מסתדרת, מי שלא אז פחות. רציתי את הדת אבל לא בדרך שהם העבירו אותה". גם כאשר הגיעה לתיכון 'מעלה' התקשתה לשנות את קו החשיבה אליו הרגילו אותה. "נתקעתי בראש שהיה שם ולא הצלחתי להיכנס לראש שיש פה. הצלחתי לעשות בגרות אחת במתמטיקה והרגשתי שאין לי מה להישאר כי אני לא מצליחה, אבל אז בית הספר עזר לי לעבור את התהליך. להבין שאני רוצה בזה".
היא מספרת כי בסיוע של המחנכת היא עברה תהליך נפשי. "אתה מבין שבשביל עצמך אתה צריך לעשות ולתת מאה אחוז. זה משהו שאת עוברת עם עצמך. אם בבית הספר רואים שרע לך אז הלימודים פחות חשובים. הם יודעים לגשת ולדבר, מבינים אותך באמת, רואים את זה בעיניים. אי אפשר באמת להבין את המשמעות של המקום הזה".
עטרת גם מתייחסת למונח 'נוער בסיכון'. "יש כאלה שנבהלים וקוראים לזה 'נוער בסיכון', אבל אני חושבת שצריך להסתכל על זה אחרת, עשינו תהליך ואנחנו מכירים את כל העולמות ומבינים יותר".
לביא מכיתה י"ב אפילו מעדיף שיכנו אותו כך, אם זה מה שנדרש בשביל להיות במקום כמו 'מעלה'. "אני מעדיף שיקראו לי נוער נושר ולהיות במקום הזה. אני חושב שאיכות האנשים פה היא הכי טובה שיש. כל אחד יש לו את המקום שלו. ההוא ששותק וההוא שלא סותם את הפה, ההוא עם הציציות וההוא שאתאיסט".
לביא נמצא פה במשרה חלקית, במהלך חצי השנה האחרונה הוא הספיק להשתלב במכינה קדם צבאית. רק בחנוכה של כיתה י"א הוא נכנס בשערי 'מעלה'. המילה 'מרשים' להסבר הפער בין לביא של לפני לזה שלאחר מכן, היא המעטה בעוצמת התהליך שעבר. "המקום הקודם לא היה מתאים לצרכים שלי. הרגשתי סגור מכל הכיוונים, בקשות פשוטות שהיו משמעותיות בשבילי לא נענו. ההורים שלי הגדירו אותי כאדם בדיכאון. אני אוהב להתנדב, לפעול עם הידיים, לכלכל את עצמי. בפנימייה בה למדתי אין את זה. היה פיצוץ ועזבתי".
יומיים לאחר מכן הוא כבר הגיע לכאן. "התחלתי לפרוח. מגיע וישר עולה לי חיוך. ההורים שלי אמרו לי שמעולם לא ראו אותי כל כך שמח ללכת ללמוד. זה בית לכל דבר".
"חשוב לנו שהתלמיד יצליח, לא המערכת", אומר המנהל צלקו, "מה שהרבה פעמים קורה זה שמוציאים את הנער או הנערה מבית הספר אבל לא דואגים לו למסגרת מתאימה אחרת. במפגש עם מנהלי מוסדות חינוך אחרים אמרתי להם שגם ובמידה והתלמיד לא מתאים למוסד, אז צריך להעביר אותו למקום אחר כאשר מוודאים שהוא אכן בידיים טובות. תעשו את זה כמו שאתם מעבירים ספר תורה. באותה חרדת קודש".
